מינוס מצטבר

למשפחת אור, הראשונה לפתוח את העונה החדשה של "משפחה חורגת", יש מינוס בבנק. יש לה חוב מצטבר של עשרות אלפי שקלים לבנקים, ולהורי המשפחה יש קושי גדול להבין את זה. שני מסכי הפלזמה בחדרי הילדים הם רק סמל לפזרנות העקבית של יהורם ורווית אור. ולמרות הכל, למשפחת אור יש משהו הרבה יותר יקר מכסף. יש להם בעיות. לרווית יש בעיית דימוי עצמי וליהורם יש בעיית מלודרמה והיסטריה כתוצאה מילדות קשה. ומבעיות של אחרים אפשר לעשות אחלה כסף. כי עם מינוס בבנק יש לנו עונה אחת, אולי שתיים. עם בעיות פסיכולוגיות - יש לנו כבר עונה רביעית. "משפחה חורגת" היא מזמן לא תכנית שעוסקת בשאלות תקציב ופתרונן, בטח לא למען יראו וילמדו כל אותן משפחות שהמילה "ריבית" עושה להם נזק בלתי הפיך. מדובר בריאליטי שחרג ממזמן מגבול תזרים המזומנים ופלש אל נבכי נפשם של הלוקחים בו חלק. שלא יטעו אתכם המילים "מינוס" ו"תקציב" שנזרקו בפרק הפותח. מדובר בהסחה בלבד. המושגים שבאמת עוסקת בהם התכנית הם "זוגיות", "טראומה", "דיכוי", "הגשמה" ו"הערכה". מושגים שייטב להם אם יידונו בחדר סגור. רצוי על ספת הפסיכולוג ולא מול כל צופי ערוץ 2. זה לא שפסיכולוגיה היא לא טלוויזיה טובה ("בטיפול" היא רק דוגמה אחת), וזה לא שלאלון גל אין כישרון טבעי, כך נראה, בהתמודדות עם בעיות מהסוג הזה. להפך. הוא מציג פתרונות שימושיים, זוכה למילים חמות מהמטופלים עצמם ולרוב מעניק להם סוף טוב. אבל יש משהו צורם בצפייה בטלוויזיה, כשהבידור שממול הוא הכביסה המלוכלכת הפומבית של אנשים אחרים - אנשים שלא מתחרים על המיליון או נועלים עצמם בבית בשביל כסף ותהילה. אם הם היו כאלה, היה אפילו קל יותר לצפות בהם בלי תחושת אשמה. אבל מדובר באנשים שהכניסו את הריאליטי אל תוך המציאות שלהם. אל הסלון בבית. וזה פולשני יותר מכל זווית לא מחמיאה בבית האח הגדול. אי אפשר שלא לחוש ברע עם ההנאה המפוקפקת מהצפייה ב"משפחה חורגת", שמאירה את המונח "בידור" באופן לא כל כך מבדר. אבל אם אתם חשים ברע, ספרו את זה לקואוצ'ר שלכם.

המגניבים, כך אומרים, יושבים בספסל האחורי של האוטובוס. אבל מגניבים אמיתיים, ואת זה כולם הרי יודעים, לעולם לא יעידו על מגניבותם בקול רם. אין הנחתום מעיד על עיסתו ואין המגניב מעיד על מגניבותו. "הספסל האחורי" שעלתה אמש בערוץ 2, סובלת מעודף מודעות למגניבות הזאת, שעוברת אל צופיה בצורת בדיחות צפויות סטייל כמה רון קופמן גדול ושמן וכמה מושיק גלאמין חרמן ובוטה.

על אלו מנצחת, בלי חן, מיה דגן, שחוזרת אל המקום בו היא נכשלה ב"מועדון לילה" ולא מצליחה לעשות את המעבר הנדרש ממנה כמנחת הפאנל. אם זה טון תינוקי (אין מעצבן מזה) הפונה אל גלאמין בניסיון למתג אותו כילד השובב של הפאנל, או הטון הנדוש ביותר של קריין הקדימונים ("שישה מתמודדים, אינטרקום אחד, מי יישאר אחרון"), דגן מנסה לנצח על חבורת המצחיקנים בהומור משומש, שמוגש בוולגריות ולוקה בתזמון קומי רע. חבריה לפאנל, לעומתה, עם ציון ראוי להדר לוי, מצליחים לחלץ בדיחות מצחיקות לא פעם, אבל שבויים באווירה המגניבה, ובעיקר הגנובה של הפורמט המשומש. תקראו לזה "האינטרקום", "תנו בכפיים", או "חדשות טובות, רעות ורעות יותר", רק תסבירו לנו איך זה שונה מ"תרשום תרשום" או ממערכת הכריזה של "מועדון לילה". זה לא שלאחות מהזכיינית המתחרה מגיע פרס אמי, אבל זה גם בדיוק העניין. אם שוב לעשות כמעשה "שבוע סוף" ולהעתיק, אז לפחות קצת אחרת ("מועדון לילה" עשתה את זה הרי בעצמה עם "משחק מכור"). ואם קצת אחרת, אז לפחות טוב. כי המגניבים אולי יושבים בספסל האחורי, אבל נראה אותם עוברים את הסלקציה למועדון הלילה.