שחררו את גלעד

כבר חודש שתוכנית האירוח של אברי גלעד באוויר, והציפיות הגדולות מהקונסנזוס הלאומי החדש התפוצצו בפנים לא רק לקברניטי "רשת", אלא גם לצופים שלו. זה לא רק הפורמט המאובק שנשלף ממרתפי הניינטיז - תוכנית אירוח עם התמהיל המוכר שנע בין פוליטיקה לסטנד אפ - או מזג האוויר החמים בחוץ, שעוד לא מצליח להושיב את הצופים בבית. זה פשוט אברי גלעד. בשבוע שעבר פתח גלעד את התכנית במונולוג לוחמני נגד הטורקים, ששילב בין נפנוף בעזרה הישראלית ברעידות האדמה ועד לטענה שרחת לוקום עושים מנזלת, עד שאפילו אביגדור ליברמן נאלץ להרגיע את האש שבערה בעיניו. השבוע הוא פצח בלהג מגומגם על נשיא המדינה המזדקן בחן, אך פניו עטו את אותה הבעה לוחמנית. הגבות מתכווצות, גופו נע בחוסר נוחות, כל הברה מוטעמת בקיצוניות והמילים הכתובות מראש נשמעות מפיו כמו שליפה מהמותן של עפר שלח אל עבר יו"ר איגוד הכדורסל.

זה לא משנה אם גלעד נגעל מהטורקים, או מתפעל מצלילות מוחו של נשיא המדינה. מפיו, הכל נשמע כמו רטינה. את "הצעירים האלה" הוא לא מבין, כל בדיחה של רמי ורד גורמת לו להתנועע בחוסר נוחות בכורסה וכל אירוע אקטואלי זניח הופך בפיו הצדקני לעוולה נוראית לאנושות. ובין כל אלה שתיקות מביכות שגוררות התנצלויות אין סוף - על התרגשות, על אי הנוחות מן המעבר החד, על דרך התנהלותה של הטלוויזיה בשירותיה הוא עובד, שדינה הוא לקטוע כל מרואיין בטרם עת. אברי גלעד לא נינוח. וכשהוא לא נינוח, לנו בטח לא נוח. לא ישנו כל הרמי ורדים והשחר חסונים שיגויסו על מנת להרים את האווירה (לא שהם מרימים אותה). אברי כעסן, נרגן, רוטן ומתאונן. הדעות החדשות שאימץ לעצמו (הימנעו מלשון הרע, הוא מתחנן בפני צופיו, בזמן שהוא עסוק בלהשמיץ עם שלם על בסיס טלנובלה מטופשת) והפרסונה הקונסנזואלית שהוא מתעקש ללבוש לא משכנעות אפילו את גלעד עצמו, שנראה כל העת נבוך ולא שייך בלב הפריים טיים שבו צץ. גלעד גורם לאביגדור ליברמן להישמע מתון. לשמעון פרס להראות צעיר. הוא גורם לנו להתגעגע לחלקלקות של יאיר לפיד ואפילו, ישמור השם, למקצוענות של דודו טופז. אברי גלעד גורם להצעת החוק של שעון הפרסומות, הסופר את הדקות לאחור עד שייגמרו התשדירים, להישמע רלוונטית. רק שאולי אותו שעון יספור לאחור עד שהפרסומות יתחילו. אז נוכל לקחת אוויר ולהירגע עם איזה ג'ינגל משעשע וקצת פחות מעיק ל"ג'ימבו קפוץ".