דפנה קינן: "אני צריכה להוציא שלושה אלבומים לפני שאעשה ילד"

דפנה קינן תוביל מחר (שלישי, 3.11, בארבי תל אביב) את להקת הרוק-קברט "דפנה והעוגיות" למופע השקה חגיגי לאלבומם השני "מה שרצינו", שיוצא אחרי חמש שנות פעילות, וממני יצאו עד כה שירים כמו "אין לנצח" ו"קח אותה".

למרות קילומטראז' לא קטן על הבמות קינן לחוצה לקראת הערב. "אני אדם לחוץ אז זה טבעי. זה גנטי, אני נצר לשושלת של לחוצים. תמיד הייתי ככה, חסרת שקט ומנוחה, נוירוטית, הכל מלחיץ, הכל נראה גורלי תמיד. בכל רמה, גם הלאומית, אבל זה לא פתולוגי, אני בסדר.

"תבין, אני עובדת על האלבום שנה וחצי וכל הזמן הזה חייתי בהמתנה שהוא ייצא כבר. החלק היצירתי נגמר לפני שנה ומאז זה רק פרוצדורות. שנה זה הרבה זמן לחכות עד שנשחרר את זה לעולם ולקבל ביקורות לטוב ולרע. עד שאתה לא משחרר את זה מעצמך קשה להמשיך הלאה ולעשות דברים אחרים".

-ערב השקת אלבום חדש אתם מרוצים מהמקום שאתם נמצאים בו מבחינת הצלחה? "יש תחושה של פספוס כי באלבום הקודם ועוד ממש כשהתחלנו להופיע כשלא היו שאיפות בכלל היה סביבנו הייפ דיי מטורף וחסר פרופורציות. היינו טובים והיתה לו הצדקה, אבל הוא היה לא צפוי. מכרנו בהופעה השלישית 300 כרטיסים. היה קל יחסית לקבל חוזה הקלטות. אין הרבה להקות במיינסטרים שמצליחות להתפרנס מהמוזיקה וזה קשה להיות בסיטואציה, למרות שאף פעם לא באמת הגענו למיינסטרים.

"הציפיות שלנו אז נבעו ממה שהיה סביבנו. היינו הבטחה, היה דיבור חזק עלינו, שלא הוכיח את עצמו בסוף. מכרנו כמה אלפי דיסקים שזה הרבה במונחים של להקת אינדי-פרינג', מכרנו כרטיסים להופעות, אבל אחרי השיא ביציאה של האלבום היתה ירידה ומכרנו פחות. היתה נחיתה לקרקע שהשפיעה עלינו כלהקה. בדיעבד זה לא דבר רע או כישלון שרמס אותנו. בשיר הנושא יש שורה: 'לא קיבלנו את מה שרצינו לקבל'. אבל הוצאנו עוד אלבום וזה ניצחון ואני מקבלת פידבקים אמיתיים שזה טוב אז את שלנו עשינו. הכל שאלה של איך אתה מסתכל על זה, לכן אין לי ציפיות יותר. אני עושה מה שצריך ומאמינה ובקרוב ארצה לעשות את הדבר הבא".

קינן, 27, חיה בארבע וחצי השנים האחרונות עם בן זוגה ימי ויסלר, גיטריסט ויוצר, איש להקת "הבילויים", שעומד גם מאחורי תוכנית המערכונים "מקום לדאגה". קינן לעומתו עובדת כעורכת וידיאו בתוכניות כמו "מונית הכסף" ובסרטים כמו "סימני מתיחה" של זהר וגנר. היא גדלה במרכז תל אביב כ"טום בוי" שמאוד רצתה להיות בן, חברת ילדות של הבת של דודו גבע ז"ל, שצייר ל"עוגיות" הזמנות להופעות.

כתל-אביבית ברנז'אית מצאה עצמה קינן מפגינה נגד מבצע "עופרת יצוקה" וכותבת לאלבום הראשון של "העוגיות" את "יש לי חבר ערבי". "אני אקטיביסטית בדרכי, בחיים הפרטיים", היא אומרת. "בעופרת יצוקה הפגנתי נגד כי באיזשהו שלב הרגשתי שזה לחלוטין לא פרופורציונאלי ולא נתנו תשובות. הייתי בכמה הפגנות מול משרד הביטחון, וזה גם קרוב אלי הביתה אז זה לא היה קשה. אני לא תופסת מעצמי אדם קיצוני, אלא מאוד מתונה והגיונית, אבל לא אופיע בהתנחלויות, באופן חד משמעי".

-פוליטיקה מעניינת אותך במובן של היצירה? "אם זה שם זה שם, גם אם הם מוסווים ומקודדים, יש בכתיבה שלי מסרים. שיר הוא מעניין כשהוא מנוסח בצורה מעניינת. באלבום הזה אין הרבה אזכורים פוליטיים".

-אז על מה כן כתבת באלבום הזה? "על מה שמעסיק אותי, גם דברים חיצוניים וגם אני מנסה להבין מי אני, מה העולם הזה ואיך נותנים משמעות לדברים. כתיבה אצלי זו חוויה יומיומית, אני כותבת מאוד אינטואיטיבי, מילים ומנגינה יחד. השירים באלבום הזה נכתבו ברבע שעה כל אחד, אחרי שהתבשלו בראש הרבה זמן. יש גם שירים שכתבתי אחרת, למשל 'חבר ערבי', שנכתב אחרי שקראתי על טלי פחימה וזה תפס אותי. אבל רוב השירים שאני מחשיבה טובים נכתבו אינטואיטיבית או מרעיון אחד ברגע שהכל התחבר".

-קוראים לאלבום "מה שרצינו" ולראשונה הפקת אותו מוזיקלית בעצמך. "בחרנו יחד בקפידה עשרה שירים מתוך עשרות, כולל כאלו שלא נכנסו לאלבום הקודם. מה שהתאים נכנס. לכן אין 15 אלא 11 שירים קצרים, זה דיסק קצר של 35 דקות. בחרנו לפי הצבע שרצינו, ללא התערבות חיצונית. כשאתה בקבוצה צריך ליצור סימביוזה בין כולם, וזה דבר מאוד קשה ואכזרי אתה צריך מאוד לרצות את זה, אם אין לך חשק לעשות את העבודה של החיפוש אז זה לא יעבוד".

"בהפקה למדנו הרבה מרם אוריון באלבום הראשון וזה נתן לי ביטחון בנוגע לאיזה כלים ינגנו, איך תיראה העטיפה וכו'. אין הרבה סולואים, למשל, ואם יש סולו גיטרה אז הוא מאוד מנומק. אני מאמינה שהשיר רוצה להיות משהו והמטרה של הלהקה ושלי היא לתת לו את זה, לחפש את המקום שהשיר רוצה להגיע אליו. בסופו של דבר האלבום מאוד מייצג את העניין שלי. הוא באמת מה שרציתי כשהצבתי לעצמי מטרות ושאיפות. זה עבד לנו כי זו היתה הדרך הנכונה. היום אני כבר כותבת את האלבום הבא".