פטי מאמין

"פטי סמית': חלום של חיים" שייך לז'אנר הבעייתי של סרטי ה"דוקו-חבר'ה": אדם אחד, מושא הסרט, בוטח באדם אחר, שהוא גם חבר טוב, ומאפשר לו לצלם מקרוב את חייו. בתמורה, מסכים החבר לוותר על אלמנטים ביוגרפיים בלתי ידועים או חושפניים מדי ומתמקד בעצם העובדה שמושא הסרט איפשר לו לתעד אותו. למה? כי ככה זה בחבר'ה, אחד עוזר לשני. המזל של הצלם סטיבן סברינג, יוצרו של "חלום של חיים", הוא שפטי סמית' היא לא סתם חבר'ה. גם במצבה הגולמי, זה שלא מגלה דבר על האישיות המרתקת והמסוכסכת שלה, סמית' היא דמות כריזמטית ולו בזכות מבע הפנים חסר הסבלנות שלה. לכן, לא צריך שהיא תתפרץ בווידויים חושפניים מול המצלמה כדי שלסרט שעושים עליה יהיה עמוד שדרה, ועוד עמוד שדרה שיחזיק שלוש שעות. מספיק לחוש את עוצמת החומרים הביתיים, אותם צילם סברינג במשך לא פחות מ-11 שנים, כדי להתחיל לחיות בקצב הלא אחיד והמעניין תמיד שבו סמית' חיה. סברינג תיעד את סמית' כמעט בכל מקום אפשרי – מיפן ועד ירושלים – והוא עשה זאת בכישרון רב. העיצוב האמנותי של החומרים כל כך מדהים עד שלפעמים נדמה שאפשר היה לוותר על הקריינות המעט קלישאתית של סמית', שמספרת על חייה בטון של תסכית רדיו על חייזרים ונוטה לניים דרופינג מתיש של גיבוריה, מויליאם בלייק ועד ג'קסון פולוק. לעומת זאת, כשנותנים למצלמה לדבר, היא מספרת את ה-Pאנק של סמית' והתוצאה היא סרט ביתי רגיש וחם, מלא ברגעים קטנים וקסומים: החל בסצנות שבהן נראית סמית' ביחד עם ילדיה היפים – מי בכלל יכול לדמיין אותה כאמא! – ועד הופעות שבהן היא מקללת את ג'ורג' בוש על רקע "My Generation".

אלא שהפער הזה, בין סמית' הפרטית והשקטה לבין סמית' הזועמת והאנרגטית שעל הבמה, הוא בדיוק האזור שסברינג נמנע מלחקור. הסרט מלא באמרות שפר של מי שממילא התפרסמה כאחת האמניות המשכילות בתולדות הרוק, אבל הוא לא באמת מציץ אל תוך נשמתה ולא יורד לעומקו של הפער שבו, כך נדמה, טמון סוד כוחה. בנוסף, הבחירה בז'אנר ה"דוקו-חבר'ה" לא פותח את האופציה להפיכתה של סמית' למשל על הדור שממנו צמחה ושאותו הובילה, מאוחר יותר, עם אלבומה "Horses". הסרט אישי לחלוטין, כמעט אטום למי שהוא לא סמית'ולוג. יחד עם זאת, לזכותו ייאמר שהוא מלא בקצוות רגישים ומעורר רצון להתעמק בדמותה של סמית' ולהבין יותר את הקשר בין נופי ילדותה בשיקגו ופילדלפיה לבין האהבה הגדולה שלה לניו יורק, לצייר את האילן היוחסין של ה-CBGB שקושר בינה לבין להקת טלוויז'ן, להידקר שוב מהמחט היוקדת שמסובבת לה תקליטים בראש. אחד השוטים העוצמתיים ביותר בסרט הוא קטע מהופעה שבו סמית' מונה את כל חטאיו של ממשל בוש השני ואילו המצלמה בכלל לא נמצאת על פניה, אלא חולפת על פני לוקיישנים שונים שרק הופכים את קולה של סמית' למהדהד וחזק יותר, לכזה שהמצלמה של סברינג הופכת לנצחי. זה קטע שממשיך להתעכל בראש דקות ארוכות אחרי שהוא נעלם מהמסך והוא משגר מלוע התותח של תת המודע רגעים שכבר הספקנו לשכוח משמונה השנים של עולם חשוך ואלים.

אבל יותר מכל, "חלום של חיים" מעורר קנאה. שכן, אם יש היבט אחד דחוף בתרבות המוזיקה הישראלית זה הצורך בתיעוד של אמנים שלא תמיד יהיו אתנו. תיעוד שהוא גם תיעוד של התקופה בה חיו. עם כל חסרונותיו של ז'אנר ה"דוקו-חבר'ה", "חלום של חיים" הוא אוסף מדהים של צילומים שאחריו לא ניתן לומר שחייה של אמנית בסדר הגודל של סמית' לא תועדו באופן פרונטלי ומכובד. האם ניתן לומר אותו הדבר על אריק איינשטיין (בהיבט התיעודי, לא הדרמטי)? על יצחק קלפטר? על שמוליק קראוס? אז לא גילינו שום דבר חדש על סמית' ב"חלום של חיים" אך לפחות נותרנו עם חומרים שהם גם חלומיים וגם יותירו את סמית' בחיים, לעד. קשה לומר שלגיבורי התרבות של הרוק הישראלי מצפה גורל דומה.