ערבב את הטיח, קוואמי

מחר (חמישי, 29.10) יעלה קוואמי דה לה פוקס (אייל פרידמן) על במת הבארבי בתל אביב, ויבצע את השיר "ערבב את הטיח, אחמד" כחלק מערב המחווה המיוחד לאלבום "אהוד בנאי והפליטים", שיתקיים במסגרת פסטיבל תל אביב הראשון למוזיקה. לצד קוואמי יופיעו באירוע מאור כהן, מוקי, אברהם טל, בום פם, גיא מר, דן תורן, הקרטל, שי צברי, תומר יוסף ועוד. על ההפקה המוזיקלית ינצח בנו הנדלר.

"המפיק ניצן זעירא התקשר אלי ובמשפט אחד אמר: 'אנחנו עושים מחווה לאהוד בנאי והפליטים ורוצים שתשיר את ערבב את הטיח'", משחזר קוואמי. "אחרי משפט כזה כל מה שיכולתי זה להגיד 'כן, בטח, ברור'. זה גם השיר שהייתי בוחר אם היתה לי אופציה לבחור".

-מה צפוי בביצוע? "אני הולך לעשות אותו לא היפ הופ. איפשהו בין לכבד את המקור ומצד שני לא לפחד ממנו. אני מחובר לדברים המסוימים האלה עוד מהתקופה, בעצם בגידים שלי. אני שומע את הליינים עם הסאונדים האלה של הניו-ווייב ונטרף. זה זורק אותי לילדות וגם מחזיק מעמד ועוצמתי בימינו אנו".

-חידשת באלבום שלך את "שפוי מלחמה" של טנגו, שיר מחאה בערך מאותה תקופה עם סאונד דומה. "כן, זה הולך ביחד. במחאה שאהוד בנאי ומיקי שביב כתבו אז היה משהו מאוד אמיץ ואותנטי ולמרבה הצער סופר-רלוונטי גם היום. גם שיר כמו 'עבודה שחורה', זה פשוט מטורף, מצמרר. תראה מה קורה היום עם היהודים ממוצא אתיופי. הגזענות משתוללת. בתי הספר, הסלקציה במועדונים. אתה פתאום קולט שכלום לא השתנה. עדיין המדינה והחברה מערימה עליהם קשיים. זה חרא".

-"ערבב את הטיח" מתקשר ל"מי פה לא פליט?" שהוצאת לא מזמן נגד גירוש העובדים הזרים וילדיהם. "כן, תחשוב על השורה 'מי יבנה יבנה הבית, אם לא אנחנו נעבוד'. זה מטורף. לא משנה מי עובד, זה לא אנחנו. למרות שבעיית הפליטים קיימת בכל העולם אני גר פה וזה מציק לי יותר מכל מקום אחר. אגב, ביום ראשון ה-1 בנובמבר יש הפגנה בגינת לוינסקי נגד גירוש ילדי העובדים הזרים. יופיעו קוטג' אנחנו וסגול 59, חובה לבוא".

-סחתיין. בוא נדבר רגע על הקונספט. לפני שנה "פלונטר", לא מזמן "סימנים של חולשה" עכשיו "הפליטים", זה לא קצת בעייתי? איפה היורשים? "תראה, ספציפית האלבומים האלה קשורים תקופתית ומוזיקלית, אלבומי מפתח ברוק הישראלי שמגיעים להם ערבי מחווה שכאלה. גם 'סיפורים מהקופסא' קשור ואולי פעם יעשו ערב מחווה ל'קרוב' של אהוד בנאי. פורטיס רלוונטי היום יותר מתמיד. אני לא מאמין בהשתחוות לאלילים אבל מן הראוי להצדיע להם. מבחינת רמת המהפכניות, שהם לא נשמעו כמו שום דבר אחר, נכנסו לקאנון, היה להם הרבה אומץ. אין עוד כאלה.

"אבל זו לא בעיה של הערב ושל מי שמשתתף, זה סיפור אחר לגמרי. גם זה שאין אלבומים כאלה בהווה זה לא הבעיה. למחווה כזו מגיעים גם חבר'ה צעירים שבאים בגלל שניים-שלושה מהמופיעים ואולי זה יחשוף אותם וייתן להם השראה. זה אקט חינוכי שאני הולך איתו".

-יצא לך לראות את "הפליטים" בזמנו? "לא. הכי קרוב שהגעתי זה לראות את אלפנט מגיע להופעה של טוקסידו מון בסינרמה. את גיל סמטנה אני מכיר בקטנה והוא אחת האושיות יותר שופעות קסם במוזיקה הישראלית. הם באמת היו להקה, אתה יכול לשמוע גיבוש של סאונד ייחודי ובו-זמנית כל אחד מהם היה דמות עם אופי מסוים. אתה שומע את הניו וייב של הבס-תופים והפוסט-פאנק של אלפנט והמזרח תיכוניות של אהוד בנאי ונעם זייד הלוי".

-משהו בשנות האלפיים משתווה לזה? "כמעט ולא. אל תשכח שהיום אנחנו בתקופה אחרת. הקרקע אז היתה יותר מוכנה לקלוט את המחאה. היום הרבה יותר מפחדים מזה, גם טקסטואלית וגם מבחינת סאונד. אמנים היום הרבה יותר מודעים למה שהקהל רוצה לשמוע ולכן זה נעשה בצורה פחות טבעית. לא היה להם אז אינטרנט לשמוע את הסאונד החדש ולתכנן רינגטון או טרוטון".