חלום ראווה

אתמול התווכחתי עם חבר בעניין זְקָנים. הוא שונא בחורים עם זקן, אני אוהבת. הוא שונא להקות עם זקן, אני אוהבת. עד כדי כך שאת הטור הראשון של "בסיסטית", לפני שלוש שנים ומשהו, כתבתי על “You in Reverse”, האלבום האחרון של להקת הזְקָנים האולטימטיבית, Built to Spill, בהנהגתו של גיבור הגיטרה המזוקן הראשי של האינדי האמריקאי, דאג מארץ'.בילט טו ספיל, שקמו בבויזי, איידהו, בתחילת הניינטיז, היא מהלהקות הבודדות שמעבר לחברת תקליטים גדולה עשתה להם טוב. ב-97' הם הוציאו את האלבום השלישי שלהם, “Perfect From Now On”, בוורנר, ואיתו נכנסו לפאזה שהם פחות או יותר נמצאים בה עד היום. כבר כמה שנים שבילט טו ספיל מתמחים באינדי-רוק גיטרות מורכב ועשיר, מאוד אמריקאי, עם שירים ארוכים, רב שכבתיים, מופקים בקפידה. למרות הזקנים בילט טו ספיל זה ממש לא לו-פיי. דאג מארץ' הוא אשף אולפן שמבלה את רוב ימיו במשחק בכפתורים. את השירה המנוזלת-מתבכיינת שלו – מהאסכולה של ניל יאנג וג'יי מאסקיס – הוא משאיר כמו שהיא, כשמסביב הכל רוטט ומסתובב. ואם נחה עליו הרוח, בשלב מסוים המערבולת מתפקסת לתוך סולו גיטרה מרהיב.“There Is No Enemy”, האלבום השביעי של בילט טו ספיל, ממשיך את הדרך הזו: שכבות הגיטרה וההפקה הופכים אותו למורכב, אך המלודיות הן פופיות ביסודן. האלבום החדש מתחיל בצורה פופית ביותר ובאווירה אופטימית עם "Aisle 13". את הטקסט לא הבנתי (זה לא נדיר אצל דאג מארץ', או אצלי), אבל כמו במקרה של הפיקסיז, המוזיקה מספיקה כדי להפוך את הקטע המוזר והסתום הזה ללהיט אינדי. האווירה האופטימית (שוב – במוזיקה, לא נראה לי שבמילים) ממשיכה בקטע הקאנטרי-רוק שמגיע מיד אחריו, "Hindsight".

דאג מארץ' הוא לא מסוג הכותבים שמספרים סיפור, אלא חולקים עם המאזין מחשבות. אחד השירים בהן המחשבות של מארץ' על החיים מעוררות את מירב ההזדהות, הוא שיר ההלל לשעמום, "Good Ol' Boredom", בו דאג מבין שלפעמים מוטב לוותר על ריגושים, אם המחיר שיש לשלם עליהם היא חרדה תמידית. עוד דוגמה להגיגים הקיומיים של מארץ' הוא השיר הספייסי ”Oh Yeah”, בו המילים היחידות העולות מבעד לביצת הגיטרה הן: "ואם אלוהים באמת קיים אני בטוח שהוא יסלח לי על שפיקפקתי בקיומו, כי הוא יראה כמה בלתי סביר הוא גרם לעצמו להראות". השיר הזה נשמע כמו ציור בצבעי מים כחולים שאחרי הדקה השלישית נוזלים מעבר לדף על השולחן, ובסוף מלכלכים גם את הריצפה. מיד אחריו, בקונטרסט חד, מגיע השיר יוצא הדופן באלבום, “Pat”. באורך שתי דקות וארבעים, הוא קצר, כעוס ומהיר באופן משמעותי מכל האחרים, עם תיפוף פאנק אגרסיבי וגיטרות מייללות. אני לא יודעת מי זה פט, אבל כנראה שהוא מת.כפי שהעטיפה מרמזת, “There Is No Enemy” נשמע כמו חלום. כל שיר מלא שכבות של גיטרות ומדי פעם מגיחים צלילים אחרים – קלידים או כלי נשיפה - שלא ברור מאיפה הם פתאום מגיעים ואיך הם דועכים חזרה אל תוך מעמקי ים הגיטרות. השינה העמוקה ביותר מתרחשת בבלדה היפה "Nowhere Lullaby", שמסתתר בה שיר אהבה קטן (אני מנחשת שלאישתו של מארץ'): "את גורמת לי לצחוק כל יום/ וכמעט אף פעם לא גורמת לי לבכות/ גרמת ל-15 שנים לעבור ביעף/ עדיין פה ואני לא יודע למה".הבלדה השנייה הראויה לציון בהקשר הזה היא "Life's a Dream", הנפתחת בגיטרה בוכייה, ומקושטת בבה-בה-בה ולה-לה-לה הרמוניים. המשפט החשוב ביותר באלבום מופיע בשיר הזה, ועם הגיטרות של דאג מארץ' שמהדהדות בראש, המחשבה עליו לא מרפה: "החיים הם רק חלום, עד כמה שהם נראים ריאליסטיים".