עובד מצטיין

"מה שעובד", הסרט החדש של וודי אלן, הוא מסוג הסרטים שוודי יכול לכתוב ולביים מתוך שינה, והאמת, קצת נראה שזה בדיוק מה שהוא עשה. אין בכך לומר שהקומדיה הרומנטית הניהיליסטית הקטנה והחמודה שהוא מגיש כאן איננה מבדרת ו/או עושה את העבודה, שכן היא עושה את שני הדברים האלה. אך יש בכך לומר שהיא איננה מחדשת דבר, ומעריציו האדוקים של הגאון היהודי המקשיש עשויים למצוא את עצמם חווים מקרה קיצוני של דה ז'ה וו. כן, שוב.האטרקציה המרכזית הפעם היא העובדה שוודי החליט ללהק את לארי דיוויד – המוכר לכם כמיזנטרופ החמוד מ"תרגיע" - לתפקיד הראשי. לטעמי לפחות מדובר בהברקה אדירה שמצליחה לסחוב על גבה את הסרט כולו וכמעט להצדיק את עצם קיומו. וזאת למרות ששיתוף הפעולה היצירתי בין שני החבר'ה המוכשרים האלה איננו מתקרב ללמצות את הפוטנציאל העצום שגלום בו.

"מה שעובד" מבוסס על תסריט מאובק שוודי כתב מתישהו בשנות השבעים עבור הקומיקאי השמן והמנוח זירו מוסטל, ואם תוסיפו לכך את העובדה שזהו סרטו הראשון שמתרחש בניו יורק אחרי חמש שנות גלות שהועברו בלונדון ובספרד, תקבלו יצירה ארכאית ולא מזיקה שמסמלת חזרה למקורות ושמתאפיינת בכמות נדיבה של דעתנות ותיאטרליות - שני רכיבים שנעדרו מרוב סרטיו של וודי בעשור האחרון. יותר מכל דבר אחר, הסרט הזכיר לי את ההצגה שאלווי סינגר, גיבור "הרומן שלי עם אנני", מעלה אחרי שאנני זורקת אותו. רוצה לומר, העניינים כאן מתנהלים ברמת הסטריאוטיפ והקלישאה. "לפעמים רק באמצעות שימוש בקלישאות ניתן להעביר את הנקודה", אומר בוריס בשלב מסוים, וקשה שלא לראות במשפט הזה את לב היצירה ואת התירוץ המרכזי בו השתמש וודי על מנת לשכנע את עצמו שיהיה בסדר.

ובאמת יצא בסדר. בערך. ובמיוחד אם גם אתם מחבבים את השטיק של לארי דיוויד. אחרי ש"סיינפלד" ירד מהאוויר הוא ניסה את מזלו בכתיבה ובימוי לקולנוע והתוצאה הייתה "Sour Grapes" – אחת הקומדיות הפחות מצחיקות שנעשו מאז ומעולם. כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שהמציא מחדש את הסיטקום עם "תרגיע", פינטז במסגרת הסדרה על השתתפות בסרט של סקורסזה, וגם על כניסה לנעליו של זירו מוסטל ב"המפיקים" הוא פינטז. אז נכון, לארי רחוק מלהיות פיליפ סימור הופמן, אבל ב"מה שעובד" הוא מקבל הזדמנות להיות אפילו עוד יותר שונא אדם מאשר ב"תרגיע", ואין מה להגיד, זה מאוד נחמד. כל כך נחמד, למעשה, שלא הייתי מתנגד אם הוא היה מככב בכל הסרטים שוודי עושה מעתה והלאה. כי בין אם הוא צורח "הזוועה, הזוועה" מתוך שינה, ובין אם הוא צורח על ילדה שמנמנה שלא מכירה את דרך הנאותה להתגונן מפני מט סנדלרים, דיוויד מסתמן כתואם וודי הטוב ביותר שראינו עד כה. רק מה? קשה שלא להצטער שוודי לא פתח בפניו את הדלת עד הסוף וביקש את עצתו של דיוויד גם ברמת הכתיבה, שכן לא היה מזיק לתסריט הנ"ל שדרוג קטן שהיה הופך את הסרט (ואת וודי) לבן בית במנהטן של המאה העשרים ואחת. ועוד יותר קשה להצטער על כך שהמפגש בין לארי לוודי לא התנהל בכלל במסגרת עונה של "תרגיע". היה יכול להיות גדול.