דיון מהצד

"היזהר במה שאתה מבקש, שמא תקבל אותו" - כך מתרה המשפט העתיק, שנדמה שהומצא במיוחד עבור אוכלוסיית המאהבים והמאהבות של עולמנו. אלה מנהלים במשך שנים רומן עם הנשואים, הבלתי מושגים, ומצפים ליום שבו הצד השני יסגור עניין עם בן הזוג הנבגד והם יכבשו סופית את יעדם. לא תמיד הם מגיעים למימוש התאווה הזו, ואולי טוב שכך. כי, לפעמים, כשזה כבר קורה, התוצאות עלולות להיות לא נעימות בכלל. הלן וויליאמסון, גיבורת "להתראות, מת'יו", ספרה של ג'יין פלון, רוצה שמערכת היחסים שלה עם מת'יו שאלקרוס תעלה מדרגה. השניים מנהלים רומן כבר ארבע שנים, כאשר הוא נשוי לסופי ואב לשתי בנות והיא מזכירתו הצעירה ממנו בעשרים שנה. יום אחד מת'יו מידפק באופן בלתי צפוי על דלת ביתה ומכריז כי עזב את הבית ומעכשיו הוא רק שלה. אלא שהלן, שעד אותו רגע לא הפסיקה להפציר בו שייפרד מאשתו, חשה פתאום מועקה כבדה ומקבלת את הטרן אוף של החיים. כמתבקש משם הספר (שנקרא במקור "להיפטר ממת'יו"), היא מתכננת לשלוח אותו לכל הרוחות, אבל זה לא כל כך פשוט. הלן בוחרת ללכת בדרך מקורית ומאוד עקיפה, שבאמצעותה היא בוחנת בזכוכית מגדלת כיצד היא, הבוגדת, מצטיירת בעיני החברה, מגלה על עצמה דברים חדשים ומתחילה לקלוט שאם רק תצא ממסכת השקרים הזו, אהבת האמת תחכה לה מעבר לפינה. אלא שהעסק הזה כל כך הסתבך, עד שנוצר פלונטר של ממש, שספק אם יש דרך הגיונית לצאת ממנו.

רומן הביכורים של פלון, מפיקה ותסריטאית מוערכת באנגליה, מבליט היטב את הסטנדרט הכפול הקיים בתודעתה של הפילגש המערבית המודרנית. כבר בתחילת הסיפור שלה עם מת'יו, הלן שואלת את חברתה הטובה רייצ'ל האם להיכנס למערכת יחסים עם גבר נשוי ומקבלת תשובה חד משמעית (עמ' 12): "את מקשיבה לי בכלל? הוא נשוי. אל תעשי את זה, אל תהפכי לאחת הנשים האלה שאנחנו שונאות" – משפט שמבטא בדיוק את מה שהלן עצמה חושבת על נשים שמתערבות בחיי נישואין והורסות משפחות. אלא שכמו כל אחד מאיתנו, הלן נהנית להחשיב את עצמה כבעלת ערכים גבוהים, אך כשזה מגיע אליה, היא מזכה את עצמה בהנחה גדולה. ושלא תחשבו, חלילה, שהיא לא בזה גם עכשיו, ארבע שנים אחרי אותה שיחה, לאותן נשים שמפרקות משפחות. פשוט, אתם יודעים, אצלה זה אחרת. היא רווקה בודדה באמצע שנות ה-30 לחייה והריגוש הזה רק מוסיף פלפל, ככה שלה מותר מה שלאחרים אסור. באשר למת'יו, פלון שולחת אותו להלן לאחר ריב עם אשתו ולא בגלל החלטה רציונלית ומתוכננת. בכך היא מעצימה את תחושת הדחייה של הגיבורה ושל הקורא מהבעל הבוגד, ושוב זו החברה רייצ'ל שאומרת את הדברים בפשטות ובמפורש (עמ' 60): "כמה מחמיא שגבר רוצה לחיות איתך עד סוף חייו כי הוא חושש שאשתו לא תקבל אותו אם תזרקי אותו". דמותו של מת'יו הופכת לפתטית ומגוחכת יותר ויותר, אבל מי שחושב שזה מקל את החיים של הלן טועה. זאת משום שגם עליה לא חסה המחברת. עם כל האמפתיה למצבה, הלן מקבלת ממת'יו שוב ושוב את המסר לפיו היא אחראית לא פחות ממנו לכך שעזב את הבית, מה גם שהיא לא מפסיקה לשמוע מהקולגות במשרד איזו זונה היא יצאה (ואיזה גועל נפש זה להזדיין עם גבר בן 60). גם עם מת'יו וגם עם הקולגות יש צדק רב, אבל די ברור שהצדק הזה בא עם הרבה טעם רע מצדם.

בסופו של דבר, "להתראות, מת'יו" (שאמור להפוך לסרט ב-2010) הוא בונבוניירה ספרותית, רומן עשיר וקולח שטומן בחובו טוויסטים מפתיעים, שופע הומור בריטי דק ונוקב ולא מתיימר לתקן את העולם. פלון לא מתאמצת לבוא חשבון עם תופעת הבגידה, אלא מקבלת אותה כעובדה מוגמרת בחברה של היום, ובשל כך נמנעת מלהכביד, להטיף מוסר או ללמד לקח. כמו בכדורסל, בו כל שחקן צריך לשחק בעמדה שבה הוא טוב, כך גם במשולש אהבים יש לכל אחד מהמשתתפים תפקיד מוגדר שאם יסטה ממנו, הוא עלול למצוא את עצמו במיס-מאצ' כלפי כל העולם. תפקידו של הבוגד הוא לבגוד, של הנבגד לעצום עיניים והמאהב חייב להבין שבמשולש הזה עדיף לו להישאר צלע היתר ולא לחתור להיות הניצב. בין אם אתם אנשים מוסריים ומצפוניים ובין אם בגידה אינה זרה לכם, בטוח של"להתראות, מת'יו" תפגינו נאמנות גבוהה.