ריקוד רומנטי

במושגים מקומיים אפשר כבר לדבר על תופעה. מידי שבת בבקר בשעה שרובנו עוד ישנים או מתענגים על מאכל עדתי מחניק, מתאספת חבורה נלהבת של קשישים כדי לצפות בסרט תעודי שמתאר את ההכנות לתחרות השנתית של מועדון הריקודים של אידה. הרקדנים בתחרות עברו כולם את גיל הפנסיה אבל זה לא גרם להם לאבד את רוח הנעורים שלהם. יוצרת "המועדון של אידה", דלית קימור, נכנסה לעולמם כאורחת רצויה, והצליחה להעביר בצורה חופשית את השובבות ואת המצוקות של הגיבורים. קימור הגיעה למועדון הריקודים לראשונה במסגרת כתבה שהכינה ל"אולפן שישי" כשנה לפני הצילומים לסרט בעקבות מודעת פרסומת בעיתון. התשוקה לריקוד ולחיים והדמויות הססגוניות שבו את ליבה, וכבר אז החליטה לתעד בסרט את ההכנות לתחרות השנתית של ריקודים סלוניים. מעבר לאידה המנחה, שמגלה כישורים מרשימים בכוריאוגרפיה ושירה, הגיבורים האמיתיים הם חבורת הרקדנים. התחרות נותנת להם תירוץ או סיבה להפגין את כישורי הריקודים שלהם ביחד עם הרבה שמחת החיים, שבגילם לא באה תמיד בקלות. אבל הגדולה של הסרט היא בכך שקימור נמנעת ממניפולציות רגשיות זולות, ושומרת לאורך כל הסרט על כבוד גיבוריה, גם כשהיא מתמקדת בבעיות האישיות של כל אחד מהם - החל מהתמודדות עם בגידת הגוף והמצוקות היומיומיות ועד הזכרונות הקשים שהדור הזה נושא, כשלמעשה, כמעט כל הגיבורים בסרט הם ניצולי שואה או אנשים שנגזר עליהם בשלב כלשהו של חייהם לחיות כפליטים.

מעלה מרכזית נוספת בסרט היא השימוש בהומור שמקורו בגיבורי הסרט, כדרך התמודדות נוספת עם הזיקנה לצד הריקוד. קימור מצליחה בעזרת עריכה עדינה ונבונה לשמר את אותם רגעים מחממי לב. רגע אחד כזה הוא כשבני השרמנטי מגיע למועדון לראשונה. הבנות בחדר מיד שמות לב לבני בעל המבטא הדרום-אפריקאי והלבוש בקפידה ומנסות להשיג אותו כבן זוג כל אחת לעצמה. זהו רגע שמדגים גם את הצילום המושכל במעבר העדין מהמאבק על תשומת ליבו של בני לפניה הבוחנות של ג'וליה בקצה השני של החדר. ג'וליה היא הכוכבת הגדולה של הסרט, ולא במקרה היא עומדת במרכזו של רגע אחר בו הקהל מתגלגל מצחוק בסצנה בה החברים למועדון מגיעים לבקר אותה כשהיא מאושפזת בבית החולים בעקבות פגיעה ברגליים. לכאורה אין עצוב מהרגע הזה, אך דווקא אז ג'וליה בשיאה. היא מציגה את בגדי הנסיכה החדשים אותם תפרה ביד מפיג'מה של בית החולים. לבושה בהידור ולרגליה נעלי עקב, היא רוקדת בלובי להנאת המבקרים בבית החולים והצופים בסרט.מתוך פסיפס הדמויות ג'וליה היא הדמות הנוגעת ביותר ללב. לצד שמחת החיים שלה הסרט מתאר את הקושי הרב שלה. היא כמעט ואינה מדברת עברית וחיה בצניעות ללא משפחה. קימור נעה בתבונה בין צחוק לדמע ומתייחסת בכבוד לגיבוריה, ובכך רוכשת את אמונם, כמו בקטע בו פנחס וחברתו מתראיינים בפני תחקירנית מטעם מני פאר. פנחס עונה לה תשובות קצרות בחוסר נוחות ומסרב לשתף פעולה כשזאת מבקשת סיפורים "פיקנטיים". מיד אחרי זה אל מול המצלמה של קימור הוא נפתח ומספר על חווית ילדותו בשואה.

"המועדון של אידה" הוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב האחרון בחודש מאי. אחרי ההקרנה ניגש פיני שץ, מנהל התוכנייה של סינמטק תל אביב, אל קימור והציע רעיון, להפוך אותו לסרט קאלט לזקנים על ידי הכנסתו לרצף הקרנות לצד "החברה הגרועה בעולם" ו"צעירים לנצח" (שמאז ירד מהאקרנים), שני סרטים נוספים שנוגעים בזיקנה באופן הומוריסטי. שץ זיהה את השעה 11:30 בבוקר שבת, כשעה אידיאלית לגיל הזהב, ומאז הסרט מוקרן כמעט בכל שבוע באותה שעה. תחילה היו מגיעים הגיבורים עצמם מלווים בחברים מהמועדון או בבני משפחה שלא הצליחו להגיע להקרנות בדוקאביב, וכך מפה לאוזן עברה השמועה על הסרט והקהל ממשיך להגיע ולמלא את האולם. ברוח התנדבותית הרקדנים המבוגרים גם דואגים לעשות משמרות ולהופיע לכל אחת מההקרנות. באחת ההקרנות בה נכחתי בשבועות האחרונים, ג'וליה ובני ניעורו לחיים ויצאו מהמסך להופעת ריקוד מרשימה. "כמו שושנת קהיר הסגולה" ענתה לי קימור בחיוך כששאלתי אותה על התופעה. השילוב של צחוק ושמחה, הרבה מוזיקה וריקודים, יחד עם עומק וקולנוע חכם עושה את הסרט למהנה לכל צופה בכל גיל. אז בפעם הבאה כשאתם תוהים מה לעשות בשבת בבוקר מומלץ להגיע לסינמטק תל אביב ולהתענג על חבורת הזקנים שהחליטו לשרוד בכבוד ו"תביאו את ההורים" כמו שקימור אמרה בתום ההקרנה.