ציבור שלם

יש שיראו באמנות במרחב הציבורי ז'אנר מפוקפק, ולו רק כי עצם הגדרתו מערערת את ההגדרה הממסדית של אמנות והיכולת להעניק לה ערך כלכלי. אך גם היצירה, כהיותה שייכת למרחב ציבורי, יוצרת מעמד שנופל איפשהו בין תחום השיפוט של אדריכלות (היוצר את המרחב הציבורי) לזה של אמנות, שניהם סממני סטטוס מוכרים הנופלים תחת קורת גגה של האסתטיקה, אך נשפטים לפי סטנדרטים שונים. התנועה לייפוי אמריקה שהוקמה במאה ה19, השקיעה מאמצים רבים ביצירת מהפכה ארכיטקטונית במבנים המקומיים הפשוטים וייבאה מאירופה את הארכיטקטורה הניאו-קלאסית, בניסיון ליצור מרחב ציבורי הולם את מעמדה העולמי של האימפריה. בבת ים לעומת זאת, די בניקוי יסודי ווטיפה של צבע כדי לחולל מהפך ולהצדיק את שמה המזמין של העיר. בעבר הרחוק אמנות רחוב נחשבה לנחלתם של אנשי הרחוב – אמנים בלתי מוכרים וחסרי מעמד חברתי רלוונטי שהשחיתו את הסביבה הציבורית עם ספק יצירות, ספק ונדליזם. הם בזו לממסד, או לפחות ניסו לשנות אותו. הדברים השתנו, כמובן, ומאז אפילו הממסד אימץ לחיקו את הממזר והפך אותו לא רק לטיח צבעוני מסובסד, אלא לאחד מסממניה הבולטים ביותר של האורבניות המודרנית הרצויה. עיריות כמו ניו יורק, ברלין, וורשה, מלבורן, מדריד וכו', שדרגו את חזותם של בניינים אפרוריים ופארקים משמימים ביצירות הציבוריות הללו. הצטרפותה של תל אביב לרשימה, יחד עם קביעתה כמרכז בינלאומי ארכיטקטוני ייחודי, הייתה מובנת מאליה. אבל בת ים? האם בת ים - העיר התאומה של קוטנו, קרגוייבץ, ליבורנו, ונויקלן, ערים שלא מצלצלות כמוכרות -הצליחה להשתמש בממזר הממסד כדי לשדרג את עצמה? בשיתוף הפעולה האחרון בין פולין לישראל שלושה אמני רחוב פולנים יובאו לעיר המתפתחת כדי לעזור לטיילת הפתלתלה והחד גונית שלה לתפוס קצת צבע.

שלושה אמנים צעירים ופולנים הניחו במובן מסוים את אבן הפינה של הטיילת ההולכת ומתחדשת. קשישטוף שירוד, אדריכל במקצועו, הרכיב מקפיצי גומי עצומים ומשאבה, מכונת צבע ענקית בצורת תמנון שמשפריצה מכל אחת מרגליה הארוכות את הצבע מג'נטה. הוא הזמין את העוברים ושבים להשתתף, הכין סטנסיל בצורות גיאומטריות שהשתלטו על שפריצי הצבע ובעיקר עשה שמח. כך גם עבודות האיור של דומיניק צימר שיצר מעין סיפור בדימויים מאוירים להפליא על הקירות הדהויים של פני העיר לים. זה יפה, אבל לא מצליח לחקות את איכות העבודות שלו מוורשה שיוצרים מקיר עקר קולאז' שופע. העבודות הללו מחווירות ליד אלו של מתילדה סוויבסקה שמצליחה להתערב במבנים עליהם היא יוצרת באופן שלא רק משנה את החזות השטחית שלהם, אלא גם את הצורה כולה. ובאופו אירוני, במינימום התערבות מצדה. בעבודה שלה בבת ים, כחלק מפרויקט רחב אותו התחילה בפולין בשם "עור", היא הפכה בניין על הטיילת מסתם עוד פגע עיצובי של האדריכלות המתועשת של שנות ה-50 למקדש בעל מימדים מיתיים. זרועות עצומות מושטות מהרצפה ומרימות את התקרה בהינף יד עוצמתי המשנה כמעט את צורתו של הבניין. "אני רוצה לנסות להעלות את מה שקורה מתחת לפני השטח ולקעקע אותו על פני העיר. העיר לא תמיד מצליחה לתפוס את הלך הרוח הבועטת של האנשים שלה", מדגישה סוויבסקה. "צילמתי ידיים וזרועות של אנשים שגרים בבניין, והנחתי את הבניין בידיהם, באופן מלולי". האדריכלות הקומוניסטית הרווחת בפולין התאימה באופן מיוחד לפרויקט, אולי אפילו יותר מאשר הבניין הצנום בבת ים, אבל התוצאה היא בגדר מהפך. סוויבסקה עוסקת גם בחומרים מהרחוב שנחשבים כזבל, כמו מסטיק, והופכת את ערכם, האסתטי לפחות, לשווה ערך כמעט כמו הבניינים עצמם, על ידי שינוי בקנה המידה שלהם. "אני מנסה למחזר את מה שכבר יש בעיר, בלי להעמיס עליה משהו זר ובלתי הכרחי", היא מסבירה. "אבל אני גם אוהבת להפתיע עוברים ושבים עם דימויים שזרים לתווי הטבעי של העיר." כך למשל בעבודות הצילום שלה בטיילת בבת ים, היא צילמה אנשים בתוך חלל עירוני, הכינה העתק קנה מידה של אחד לאחד, והדביקה אותם במקומות שהם לא אמורים להיות בהם, בין פסי רכבת או בתחתית בורות. "העבודה הזו גרפה תגובות הלומות ונרגשות של אנשים בעיר," מספרת סוויבסקה בסיפוק. "זה בדיוק מה שניסיתי לעשות, להפוך את המרחב האפרורי והמובן מאליו למרגש."