זר מתוק

במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד נפתחה בשבת תערוכה קבוצתית, בין היתר של זוג האמנים חיה הרטוך וניר נדלר שחיים ועובדים יחד באמסטרדם. תערוכתם "בגוף שלישי" נאצרה כמעין רטרוספקטיבה ליצירותיהם של הזוג הצעיר ואילו הייתה יותר מינימליסטית ייתכן וההנאה העיקרית הייתה נובעת בעיקר מהאיכות הגבוהה של העבודות, במקום מהעושר הכמותי. למרות החיסרון המורגש בקו אוצרותי מנחה, כל היצירות בתערוכה עוסקות באספקטים שונים ומעניינים של נושא אחד מרכזי: זרות. בין אם במובן המאיים או המשחרר. זרות של מהגר במדינה חדשה אל מול הדמיון שלה למולדתו, זרותו המאיימת של אדם שמזכיר לך מישהו מוכר, זרות של אדם מוכר מחוץ לקונטקסט הרגיל שלו, זרות הכרחית בין גופותיהם של זוג נאהבים. כל יצירה בפני עצמה מפתה פנימה לתוך עולם הדימויים הפיזי והמוחשי שהיא יוצרת באינטימיות בלתי שגרתית וכשמתקרבים מספיק אותה משיכה מהפנטת נשברת עם זיהוי עצם זר, שהושתל בכוונה ומפר את הציפיות הנבנות מאותו זיהוי ראשוני. אותה התנדנדות פנימה והחוצה מזכירה את חוויית המהגר, שעומד תמיד מעל הגדר, רגל פה רגל שם.

נדלר, אמן ישראלי בן 33 שחי ולומד באמסטרדם כ9 שנים, והרטוך, בת 32, אמנית הולנדית שבילתה שנים רבות בילדותה בעין הוד, הגיעו לתערוכה הראשונה שלהם בארץ באוטו. הם ארזו בדחיקה את גופי העבודה הרבים שלהם, שכוללים את פסל השעווה של נורמן נדלר, האלטר אגו של נדלר שמלווה מוטיב מרכזי בתערוכה, צילומים, ועבודות ווידאו, וחצו את גבולות אירופה מאמסטרדם עד לישראל. אותה חציית גבולות באופן בו הגבול ממש בהישג יד מוחשי אינה אופיינית רק לחייהם של הזוג הקוסמופוליטי, אלא מתאימה קונספטואלית לגוף היצירה שלהם. עבודת הווידאו "Instrument" של הרטוך מדגימה בשלמות את חציית הגבולות, או אולי מחיקת הגבולות, בין הפנים והחוץ. שלושה מוזיקאים הופכים להיות הכלים המוזיקליים עליהם הם מנגנים. כל איבר בגוף מקבל משמעות שימושית משנית, והפונקציונאליות הופכת למכנה הפיזיולוגי המשותף בין שלושת הגברים השונים, על חשבון אפיונים אנושיים אחרים כמו שפה, גזע או לאום. גם ברביעיית הצילומים "Eneme", בו נדלר מצולם כלוחם טאליבן, ישנו משחק דומה. קודם כל בהתכתבות של הציורים עם סדרת המרלין מונרו של אנדי וורהול, אך בעיקר בעקבות ההפתעה מהזיהוי של נדלר מאחורי הלבוש והזקן הסטריאוטיפי. אחרי חצי שנה בה הוא גידל זקן שיתאים לצילום, זהותו האמיתית הולכת כמעט לגמרי לאיבוד, והוא הופך להיות האויב של עצמו. כך גם בסדרת צילומי פספורט שנאספו במעברי הגבול בין ישראל לבין השטחים, אותם ערכו בלופ יחד עם צילומי פספורט של נדלר ואחיו, כדי להמחיש את אותו טשטוש בין זר למוכר, בין אויב לאח.

מי שממחיש באופן החזק והעמוק ביותר את נושא התערוכה הוא ללא ספק הווידאו "אומה לשניים", ולא רק מכיוון שצריך לרדת עבורו עמוק לתוך בטן ההר החשופה. סולם ברזל דקיק מוביל לתוך המערה שנחצבה לפני מספר שנים במרכז המוזיאון, ושם, בין הסלעית החשופים, מוקרן הווידאו "אומה לשניים" בו רואים את נדלר והרטוך, כל אחד לבד במקום אחד בעולם, חופרים בור באדמה ונבלעים לתוכה. השניים חופרים בין יבשה לים, חוצים אגמים, יערות, מדבריות וערים, ובסופו של דבר מוצאים את עצמם במנהרה החדשה של הרכבת התחתית באמסטרדם, חצובים בין האדמה ממש קרוב לפני השטח. העריכה מצוינת, והנופים מרהיבים, ונוצר אותו אפקט של כליאה בין שני עולמות, אחת מעל לפני השטח והשנייה ממש מגרת אותו מתחת, עולמות שהצופה מרגיש בעודו עומד במערה הקטנה מתחת לרצפת המוזיאון. "אנחנו מתחפרים בכל מיני מקומות בעולם כבר כמה שנים" מספר נדלר. "ההשראה לווידאו הגיע דווקא מסיפורים בירוקראטיים יומיומיים. הקושי העיקרי שלנו התבטא בהשגת מסמכים. לא הצלחתי לקבל אשרה לשהות בהולנד, ואז כשכבר זה הסתדר תמיד היה משהו אחר. לקח לרשויות המון זמן לקבל אותי בכל המובנים כאזרח. בסופו של דבר מרבית העבודה שלנו הייתה לעבור מסע ארוך בצינורות הבירוקרטיה."